יומיים אחרי שריקת הפתיחה. המונדיאל כבר כאן, חי ובועט. חצי שנה שאני מנסה לספר לכם על דרום אפריקה שלי. על החיים שלנו, על החברים שלי, על האנשים שאני עובד וחי איתם כאן; על מה זו התופעה האנושית הייחודית הזו, שיוצאת מעבדות לחרות כל יום, ואין לה ארבעים שנה כדי להתארגן במדבר ולהחליף דור...
לא יודע אם הצלחתי. כתבתי כל שבוע על הדברים הקטנים, כמו גם על הגדולים, שעושים את החיים במקום כלשהו למה שהם - פסיפס עדין כזה, שבו חלקים שונים מנסים להתחבר למשהו שלם. התמונה אולי אינה גמורה, ודאי לא מושלמת, מלאה חורים וסימני שאלה, אבל מאמץ ההרכבה ממשיך בלא לאות ועל כך - על המאמצים שהדרום-אפריקאים עושים כדי להתחבר לתמונה שלמה, לעם, למדינה מתפקדת - מגיעה להם הערכתנו ותמיכתנו הבלתי מסויגת.
אפשר לצייר בפחם, על בד לבן, את כל החריצים והשסעים. יש כאן קיצונים, כמו שיש באמריקה את הקו-קלוס-קלן ואת הנאצים החדשים. יש כאן חורשי רע וטיפשים כמו בכל מקום. יש כאן עוני משווע שעליו כתבתי לא אחת והוא קרקע פוריה לכל רעה אנושית אפשרית. יש כאן סיבות טובות לשנוא, לנקום, לכעוס, לפגוע ולהרוג. במקומות אחרים אלה גברו. כאן גברו בינתיים התבונה, הפיוס והשלום כאמנה לאומית כוללת. היא לא מכסה את השוליים ואינה באה במקום תכניות פיתוח, בניית בתים, בתי ספר ובתי חולים, אבל היא מונעת חורבן ולמרבה הפלא אחרי שש-עשרה שנה היא גם עובדת ומעודדת צמיחה.
התבונה הזו עשוייה כמו הפסיפס, מלבנים שונות - אידיאולוגיה - פיוס ושלום; חוקה - הפרדת רשויות, חקיקה מתקדמת ומדיה חופשית; תשתית כלכלית מוצקה - בורסה, בנקים יציבים וחברות ענק; ותשתית פיזית מתקדמת בהרבה ביחס לשאר מדינות אפריקה - נמלי ים ואוויר, אוטוסטרדות ומסילות ברזל, אנרגיה ועושר טבעי באדמה והנכס הלאומי הכי חשוב - רוב מוחלט שרוצה שזה יעבוד.
זהו הפרק הראשון שבו אנסה להעביר אליכם את חוויית המונדיאל, כפי שהיא משתקפת מעיני במהלך חמשת המשחקים שנותרו לי לצפות בהם אישית ודרך הפריזמה שבה אביט אל הרחובות, האנשים, השידורים בטלוויזיה [שבלעדיה אי אפשר] והדיבורים בתחנת הרדיו האהובה עלי - Cape Talk. אנחנו רחוקים מסיכומים. רק בקושי יממה עברה, חמישה משחקים שוחקו עד כה ועברו בצורה מושלמת. האמרה - so far, so good - אינה תופשת כאן, כי הכול, כן הכול, צריך לעבור בשלום ובצורה מושלמת - ואת זה נדע רק ב 12 ביולי.
אז אחרי כל ההקדמה הזו, נחזור ליום שישי בצהריים. החגיגה למעשה כבר התחילה כמה ימים קודם. קייפטאון מוצפת אורחים, אור, דגלים וקישוטים. ביום רביעי בערב היינו שם וראינו עיר שמחה. יצאנו ממנה בחצות הלילה והיא עוד נשארה חוגגת. למחרת שוב חזרנו ובילינו את היום. חגיגה בלי הפסקה. ביום שישי יצאנו בשתיים. לא רצינו לקחת סיכון וגם רצינו לראות את המשחק של דרום אפריקה ולא להיות תקועים במכונית. העמסתי את אוסקר חמי ואת ילדיי טל ועדי ויצאנו לדרך. כשהגענו לקייפטאון אחרי פחות מחמישים דקות בנסיעה חלקה, אמרתי לאוסקר שממילא אף לא אחד יאמין לנו שנכנסנו כל כך חלק לעיר. אפילו חנייה מצאנו לא רחוק מהאיצטדיון ומשם עשינו את דרכנו למצוא איזה פאב, או מסעדה. בימים אלה, אלה מילים נרדפות למסכי טלוויזייה ענקיים ולאווירה מחשמלת. גם לאלכוהול.
השתלבנו מהר באווירה. כולם מחופשים לאוהדי כדורגל - הצבע הצהוב בולט. המתח באוויר קשה מנשוא - כולם רוצים שהבחורים ינצחו היום. מה שתופש מהר את העין זו התמיכה שהבחורים זוכים לה מאוהדי כל העולם. האורחים טרחו לשלב בתלבושות ובאביזרים שלהם איזה שהוא פריט דרום-אפריקאי. אחד עם חולצה של אנגליה ונעליים צבועות בצבעי הדגל הדרום-אפריקאי. אחרים עם הדגל מצוייר להם על הפנים. אוהדים גרמנים ששרים משהו על דויטשלנד שאני לא מבין, אבל כן מבין, לבושים כמוני בחולצת בפאנה-בפאנה. כל אדם שני עם וו-וו-זלה בפה, תוקע את הנשמה וקורע לנו את האזניים. אחרי כמה זמן זה כבר בכלל לא מפריע.
הייתי מתאר לכם את הרגע שבו צ'בלאלה הבקיע את השער לבפאנה, אבל האמת, לא מסוגל. אין לי מילים לזה. אם הפאב נשאר על כנו כנראה שהוא באמת נבנה על יסודות מוצקים. את השקט ששרר כשמקסיקו הבקיעה דווקא יותר קל לי - הייתה דממה. בסוף כולם שמחו כי הבחורים נתנו פייט, שיחקו טוב ולא הפסידו במשחק הארבעה עשר ברציפות. בינתיים אנחנו כבר יודעים שמועדון התיקו התרחב וגם הגדולות, צרפת, אנגליה וארה"ב לא הצליחו להכריע את הקרבות הראשונים שלהם. הכדורגל עצמו צריך עוד להשתפר, אין ספק, אבל אני לא כותב על כדורגל...
כשנגמר המשחק עשינו את דרכנו לחצות את הכביש ואת הכיכר שמתחתיו לעבר האיצטדיון. הרגע המיוחל מתקרב. מרחוק הוא נראה כמו חללית שהגיעה לביקור מהחלל החיצון. ויחד עם זה כל כך שייך פתאום, כאילו תמיד עמד שם מואר בהדרו. הכול זורם. בכל פינה סדרן, או שוטר, או מתנדב, כל אחד במדיו המיוחדים לו, ממתין להיות לעזר. כולם מחייכים לקראתנו ובהינף זרוע, או הטיית ראש מכוונים אותנו בכיוון הנכון. כאילו שאפשר ללכת לאיבוד, הרי הדבר הענק הזה עומד מול העיניים ומגיע לשמיים. אבל את מנות הרצון הטוב חייבים איכשהו לחלק עם האורחים. בדיקה ביטחונית, קריעת הביקורת של הכרטיסים והופ אנחנו בחצר המקיפה את האיצטדיון.
מצטלמים [ראו אלבום תמונות], עומדים בתור לנקניקיות ולשתייה ומתחילים לטפס לקומה השישית. מה לעשות? ככה זה כשקונים את הכרטיסים הכי זולים...אבל כשאנחנו מגיעים קצרי נשימה למרומי היציע אנחנו בהלם. המחזה המתגלה גם הוא מעבר לכל דמיון - המגרש פרוש מתחתינו ממש. בחיים לא ראיתי משחק כדורגל ככה, כשכל המגרש למטה ושתי הקבוצות נראות בשלמותן בכל זמן המשחק. ואין אף עמוד מול העיניים, מאמינים? לא עמוד, לא חוט, לא שערה של כלום - דבר לא מסתיר שום פרט.
טוב המשחק לא משהו, כבר אמרתי, אבל מה זה חשוב. הלב של טל דופק מהר כפי שהוא מעיד על עצמו, מרוב התרגשות ועדי "נורא רוצה להתחיל לאהוב כדורגל אחרי המשחק הזה". סבא אומר שהתמונה בעיניו היא "כמו ציור" והוא נפעם כמובן מהיצירה האדריכלית המופלאה, הגג התלוי, אור היום המקרין נעימות ונוחות ובקיצור, נראה לי שגם הלב שלו דופק מהר. כשאברה, רברי, טוללן, סניה, אנלקה, מלודה, גאלס, אבידל, דיאבי, קליצ'י ובדקות האחרונות גם המלך הנרי, משחקים לפניך כדורגל, כאילו אנחנו על הדשא שלנו בבית, ברור שהלב ידפוק. סליחה אורוגוואי, אצלכם הכרנו רק את דייגו פורלן...
בחצות היינו כבר בבית. יציאה חלקה כמו הכניסה. ליד השער לפני היציאה עמדה שורה ארוכה של סדרנים ושוטרים, כמו משמר כבוד ליוצאים. זה היה מאוד מרגש - לא היה אחד שעבר לידם ולא ברך אותם לשלום והודה להם. "תודה", "תודה", "תודה", כך האורחים והשוטרים מחייכים מפה לפה ובלבבות שלהם בטח הקלה גדולה. הכול עבר בשלום.
שיהיה שבוע טוב ושהטובים ביותר ינצחו.
תודה
אורי
אורי אילן הוא איש עסקים העוסק בניהול פרוייקטים ובפיתוח עסקים בדרום אפריקה; אורי עוסק גם בפיתוח מנהלים במגזר הפרטי והציבורי; ו - בכתיבה ככל שמרשה לו הזמן. יותר פרטים ניתן למצוא בבלוגים שלו - http://oriilan.cafe.themarker.com/ http://www.linkedin.com/in/oriilan http://oriilan.spaces.live.com/
